החלטה בתיק ע"מ 2658/07

כללי

העורר הינו הבעלים של משרדי החלפנות "בית אל מקדס" בעיר טול כרם. במסגרת משרדו וכפי שתואר על ידו באמרתו, הוא מנהל עבור לקוחותיו חשבונות בהם רשאים הלקוחות להפקיד ולמשוך כספים.

ביום 20.9.06 פשטו כוחות צה"ל על משרדי העורר והחרימו מסמכים וכספים רבים ואף אקדח. בשלב זה, נפתחה חקירה נגד העורר בחשד כי נתן שירותים כלכליים ל"וועדת הצדקה טול כרם", ארגון אשר, בתאריך 30.7.02, הוכרז כהתאחדות בלתי מותרת על ידי המפקד הצבאי, בהיותו שייך לארגון החמאס ו/או תומך ומחזק אותו.

עפ"י הנטען בכתב האישום, בשלוש השנים טרם מעצרו, החזיק העורר בחשבון קבוע ששימש את וועדת הצדקה טול כרם שהינה כאמור התאחדות בלתי מותרת, כשחשבון זה מנוהל על שמו ועל ידי סגן מנהל הוועדה בלאל חמיס אבו צפירה. כן נטען בכתב האישום כי בחודשים יוני עד ספטמבר 2006 קיבל העורר סכומים שונים מידי הוועדה, זיכה את חשבונה האמור, ואף העביר לידיה סכומים אחרים, כמתואר בכתב האישום. לאור כל אלה, מיוחסים לעורר שמונה עבירות של ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת. כן מואשם העורר בסחר באמל"ח, בכך שבשנת 1999, רכש אקדח וכדורים, והחזיק בהם עד שנתפסו ע"י כוחות הביטחון בספטמבר 2006. עוד נטען כי  בחודש אוקטובר 2000 העורר ירה באמצעות אקדח זה בחתונה.

על יסוד האמור, ביקשה התביעה הצבאית להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

על אף התנגדות באי כוחו, קיבל בימ"ש קמא את בקשת התביעה והורה על מעצרו של העורר כאמור. בימ"ש קמא קבע כי קיימות ראיות לכאורה לכלל העבירות המיוחסות לעורר. כן התרשם ביהמ"ש שבעוד עבירת הסחר באמל"ח אינה מקימה עילת מעצר, שונה הדין באשר לעבירות ביצוע השירות. בעניין זה ציין ביהמ"ש כדלקמן:

"אודה כי תחילה התלבטתי באם במקרהו של הנאשם ניתן להסתפק בחלופת מעצר, שמא מתן שירותיו הכספיים היו ב"תמימות" כזו המורידה ממסוכנותו באופן שאינו מחייב מעצרו עד תום ההליכים ומאפשר הסתפקות בחלופת מעצר.

אולם, מששבתי והפכתי בראיות ובאמרותיו של הנאשם עצמו, התחוור לי כי לכאורה אין מדובר בחלפן תמים.

הנאשם נתן את שירותי החלפנות לוועדת הצדקה בוודאי בהתייחס לשמונה פרטי האישום המתייחסים לשנת 2006, בידיעה כי אין מדובר בכספים אישיים של בלאל חמיס אלא בכספים של וועדת הצדקה שהוא כבר ידע שהיא "מסובכת" עם השלטונות הישראליים."

אשר על כן, משהתרשם ביהמ"ש כי העורר נתן שירות לוועדת הצדקה, תוך שבעצה אחת על בלאל חמיס הוא נוהג בעורמה ורושם רישומים כוזבים כדי להסוות את פעילות הוועדה, קבע כי מתקיימת עילת מעצר של מסוכנות ואף עילה נוספת בשל החשש להימלטות מאימת הדין. כן התרשם ביהמ"ש מהיעדר חלופת מעצר הולמת, גם על רקע מגוריו של העורר בשטח A.

החלטה זו לא הניחה את דעתו של הסנגור, אשר הניח בפניי ערר מנומק ובו הוא מבקש כי אורה על שחרורו של העורר. טעמי הערר נעוצים בשני נימוקים עיקריים. הראשון נוגע לאי ידיעת העורר כי פעל עבור הוועדה, שכן החשבון בו נוהלו הכספים נפתח על שמו של אדם פרטי, אותו בלאל חמיס, לאחר שהעורר סרב באופן מפורש לפתוח חשבון עבור הוועדה. כן מציין הסנגור כי אין כל ראיה הקושרת את העורר לוועדה, ואף בלאל טען לאורך כל חקירתו שהעורר לא ידע שהוא פועל עבורה. על כך הוסיף הסנגור שורה של טענות במישור קיומה של עילת מעצר. ראשית, טען הסנגור כי משחשד העורר ש בלאל משתמש בחשבון שלא למטרותיו הפרטיות, ביקש ממנו לסגור את החשבון. עובדה זו, הנתמכת בדברי בלאל, לא רק שמצביעה על היעדר כוונה פלילית מצד העורר, אלא בעיקר מלמדת על היעדר מסוכנות, שכן ברגע שהעורר חשד בדבר מה ניתק את קשריו עם בלאל. שנית, טען הסנגור כי העורר כבן 57, וכי הוא סובל ממחלות שונות, ועל כן, אין כל חשד כי יימלט מפני אימת הדין. כל אלה יוצרים, לדעת הסנגור, הבחנה ברורה בין נדון דידן לבין עניינו של ג'אזי עג'ולי (חלפן אחר שנעצר עד תום ההליכים, ראה ע"מ 2016+2034/07 עג'ולי ואח' נ' התוב"ץ). לבסוף, טען הסנגור כי יש לקבל את קביעת בימ"ש קמא בדבר היעדר מסוכנות בעבירת רכישת האקדח, שהוחזק לשם הגנה עצמית בלבד.

לאור האמור, סבר הסנגור כי ניתן לשחרר את העורר בתנאים שיקבעו ע"י ביהמ"ש, בראשם הפקדה כספית נכבדה, בין אם מתוך הכספים שהוחרמו ע"י צה"ל מעסקו, ובין אם מכספים אחרים.

התביעה הצבאית התנגדה בתוקף לערר, תוך שהצטרפה לקביעות בימ"ש בדבר ידיעת העורר את אופי פעילותו והמסוכנות הטמונה בה לביטחון האזור. התביעה הוסיפה וטענה כי, הגם שחשבונו של בלאל נסגר שלושה חודשים לפני מעצרו של העורר, הדבר נבע מפעילות כוחות צה"ל ולא מיוזמת העורר. התביעה ציינה כי העורר לא נעצר מיד לאחר פשיטת כוחות צה"ל בספטמבר, שכן חקירה זו דרשה משאבים רבים בעיבוד החומר שנתפס, בטרם הייתה אפשרות לעצור מאן דהו. באשר לטענות הרפואיות, ציינה התביעה כי העורר זוכה לטיפול רפואי ככל יתר העצורים בשירות בתי הסוהר. לאור זאת, סבורה התביעה כי יש להיצמד להלכה שנקבעה בעניין עג'ולי הנ"ל ולדחות את הערר.

ראיות לכאורה

עיון בחומר הראיות שנאסף בתיק זה, אינו מותיר ספק בדבר קיומן של ראיות לכאורה לקשר העסקי שהתקיים בין העורר לבין בלאל חמיס. באמרותיו העורר מפרט בהרחבה אודות הקשר האמור, וכך עושה גם בלאל. כן מודה העורר כי אכן רכש את האקדח והשתמש בו כמתואר בכתב האישום. יחד עם זאת, נשאלת השאלה האם קשרי בלאל והעורר מקימים עבירה של ביצוע שירות.

בעניין עג'ולי הנ"ל עמדנו על יסודות עבירת "ביצוע שירת עבור התאחדות בלתי מותרת", הקבועה בתקנה 85 (1)(3) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. כן הזכרנו כי הסעיף קובע חזקה הניתנת לסתירה, לפיה אדם המבצע שירות יודע כי זה נעשה עבור התאחדות בלתי מותרת (ראה עניין עג'ולי הנ"ל וכן עד"י איו"ש 38/01 התוב"ץ נ' זהראן).

לאור האמור, ובשים לב לנסיבות אשר אפפו את מערכת היחסים העסקית בין העורר לבין בלאל, נראה כי אין מנוס מן הקביעה כי בידי התביעה די ראיות להוכיח לכאורה את אשמתו של העורר. ודוק, גם אם לא ארחיק לכת כבימ"ש קמא בקביעה כי כבר מלכתחילה העורר שיתף פעולה עם בלאל להערים על כוחות הבטחון, אין ספק שהתמונה העולה ומצטיירת מן הראיות ברורה, קרי, שהעורר לכל הפחות עצם את עיניו מלראות ש בלאל משתמש בחשבונו ה"פרטי" לצורכי הוועדה. העורר חוזר בחקירתו מספר פעמים על החשדות שהתעוררו בלבו במהלך פעילותם המשותפת. אף עובדות אובייקטיביות אינן יכולות אלא ללמד על שנתגבשה אצל העורר מודעות לאופי הפלילי של ניהול החשבון. בעניין זה נוכל לציין לדוגמא את העובדה כי בלאל מוכר על ידי הציבור ובכללו העורר כסגן מנהל הוועדה ומנהלה בפועל, את העובדה כי התנהלו תנועות כספיות משמעותיות ביותר בחשבון, ובעיקר את הפקדת ומסירת הכספים על ידי אנשים שונים כולם בעלי תפקידים בוועדה. על רקע האמור, יש לקבוע כי התגבש לכאורה היסוד הנפשי הדרוש להרשעת המערער בעבירה המיוחסת לו, זאת במיוחד בשים לב להעברת הנטל הקבועה בתקנה 85 (1) (ג') הנ"ל.

עילות מעצר

אקדים ואומר כי אף אני התרשמתי כי אין למצוא בעבירה המתוארת בפרט האישום הראשון עילה המחייבת מעצרו של העורר בנסיבות המיוחדות של מקרה זה.